אם אתם עוקבים אחרי בפייסבוק בטח שמתם לב שחזרתי ארצה.
הרבה שואלים אם חזרנו בגלל הקורונה. התשובה היא לא- קנינו כרטיסים עוד קודם להתפרצות המגיפה.
היינו בטוחים שנשאר הרבה יותר זמן בארה"ב. באופטימיות מוחלטת האמנו שנועם יגיע שם לפחות לכיתה א' שיספוג כמה שיותר אנגלית, אבל זה פשוט לא התאים לנו, התגעגענו למשפחה ולחברים שלנו.
בכללי רילוקיישן לא מתאים לכל אחד, זה גם לא מה שכולם בישראל חושבים- אבל על זה אני מבטיחה לכתוב פוסט בנפרד.
חברת ההובלה הגיעה ביום חמישי לארוז את הבית שלנו לפני העזיבה. זה היה עצוב ומרגש לראות את הזכרונות והמזכרות שלנו משלוש השנים האחרונות נארזים בארגזים ולהבין שנראה אותם רק עוד כמה חודשים. ישנו שלושה לילות אצל ענת ואורן, שמזמן הפכו למשפחה, ובראשון בבוקר נסענו מאריזונה לאל איי לשדה התעופה.
אחרי כמעט מיליון שעות טיסה, נחתנו בישראל ביום שתקנת הבידוד חלה על כל החוזרים מחול נכנסה לתוקף.
הגענו לשדה וההורים שלי קיבלו אותנו מרוגשים עם מסכות על הפנים, בלי חיבוקים, אבל בעיקר מאוד שמחים.
ישבנו אצלם בבידוד כולנו- וזה שלא היינו בזה לבד כבר היה נחמד. השבועיים עברו מהר, עם אוכל טעים, ישיבה במרפסת, טיפול בצמחים והשלמת פערים.
אחרי שבועיים עברנו לדירה ששכרנו בבאר שבע מבעוד מועד. עם ריהוט דל מימינו כרווקים.
למעשה, בעודי כותבת את הפוסט הזה, עודנו יושבים על מזרן בסלון- ממש כמו עולים חדשים.
יום לאחר המעבר נסעתי לסופר, דירה חדשה- צריך אוכל, נייר טואלט, חומרי ניקיון "40 דקות אני חוזרת" הצהרתי.
הריי זה מה שעשיתי שלוש שנים בארצות הברית- סופר. אני כבר אלופת הקניות, מתקתקת וחוזרת הביתה.
מצויידת במסכה על הפנים וכפפות לטקס על הידיים הגעתי לסופר. נכנסת, מסתכלת ימינה ושמאלה ולא מבינה איפה העגלות.
אני רצה אל השומר במבט מלא דאגה "נגמרו העגלות?" השומר הסתכל עלי במבט מנומנם, לא מבין מה אני רוצה "מאחורייך גברת".
אני מסתכלת על החנייה ורואה את העגלות. אני קצת נבוכה, אבל מסבירה: "סליחה, אני לא מפגרת- פשוט חזרתי לא מזמן מאמריקה, ושם העגלות בכניסה". מבויישת כולי צועדת לקחת עגלה- מושכת אחת- ואבוי! זה נעול!!
"זה נעול! מה אני עושה??" אני רצה לשומר כמו ילדה קטנה. השומר מסתכל עליי במבט משועשע.
"אני חייבת עגלה! צריך נייר טואלט ונועם שלי צריך מעדנים וחיתולים! בבקשה תעזור לי" השומר מצדו מסתכל אליי בעיניי עגל לא מועילות.
ניגש אליי אדם מבוגר, ששמע את תחינותיי "קחי עגלה- עליי" כבר מתחמם לי הלב. אין כמו הבית ואין כמו ישראל.
נכנסת לסופר כולי מבולבלת, הסדר שונה, המעברים כל- כך צרים.
הגעתי לבשר, ראשונה למזלי. התלבטתי שם דקות ארוכות- הרי אפילו חתיכות הבשר שונות, ואני למדתי לבשל באמריקה, אז מה לקחת? הקצב עזר לי לבחור מה מתאים לשישליק ומה מתאים לצלי.
האישה אחריי כבר הפכה קצרת רוח "את יכולה להזדרז?"
אני ממהרת להתנצל "עכשיו חזרתי לארץ- אני לא מתברדת בכוונה, אני פשוט רוצה לדעת מה אני קונה".
אחרי שסיימתי ואני באה לעזוב את עמדת הבשר, הקצב התחיל כבר לטפל בממהרת, אני שואלת "מאיפה אני לוקחת בשר טחון טרי?"
הקצב מחייך "אצלי, כמה קילו לטחון לך?" הוא עוצר את הטיפול בממהרת- וזו כמובן מתרגזת. אני ממשיכה להתנצל "באמריקה הבשר טחון במקום אחר". כולי בושה, מברכת על המסיכה שמכסה את אודם פניי.
Photo by Iñigo De la Maza on Unsplash
עברתי לעמדת הגבינות, שם אני מפטפטת ארוכות עם הבחורה, שסיפרה איך עברה מתל אביב, העיר הגדולה לבאר שבע- איך זה באמת קרה? כשאני עוזבת את העמדה אני קצת לועגת לעצמי. שלוש שנים צחקתי על הסמול טוק האמריקאי- ועכשיו הוא בא לי בטבעי.
הגעתי למרככי הכביסה. התקשרתי לאמא בוידאו, להתייעץ מה לקנות. בזווית העין אני רואה את הממהרת בוהה ומחייכת מבט מלא חמלה ופתאום היא מתערבת בשיחה "שתדעי שעל אלה יש הנחה"- "תודה רבה!" אני נרגשת מהרצון לעזור, אין על ישראל שלי.
ממשיכה למחלקת הגבינות, אני צריכה מעדנים לנועם, וקוטג'- מלא מלא קוטג' כי הקוטג' האמריקאי חמוץ ונוזלי והתגעגתי לקוטג' ישראלי.
אני בוחרת מעדנים ואני שומעת גבר לידי שואל לחלל "איך נראת שמנת חמוצה?" אני אפילו לא מרימה את ראשי ושולפת מהעגלה "זה זה"- מרימה את עיני
"נלי?- את לא באמריקה?"
"יו!! מתן! מה אתה עושה כאן?" ילד טוב ירושלים שלמד איתי ביסודי. איזה עולם קטן וטוב! היום הזה יכול להיות יותר טוב? החלפנו טלפונים והמשכתי בדרכי.
אנשים בוהים בעגלה העמוסה שלי בעיניים שופטות, אני ממהרת להתנצל "זה לא בגלל הקורונה- פשוט עברתי דירה" כאילו את משהו זה באמת מעניין.
הגעתי לקופאית הכי מקסימה בעולם, אני נלחצת שיש הרבה מוצרים- אני לא מספיקה גם לשים על המסוע וגם לארוז.
"קחי את הזמן, אף אחד לא יושב לך על הצוואר" היא מרגיעה, התור משתרך מאחוריי והיא ממשיכה בשלה "אני לא בורחת להם- אל תמהרי"
היא סיימה לעשות חשבון ואני באה לצאת- "מים!! לא לקחתי מים!"
"בכל מקרה אין לך מקום בעגלה, לכי שימי באוטו ותחזרי- אל תדאגי" אלוהים- איזה מלכה!
אסירת תודה מנווטת בקושי רב את העגלה לרכב. מעמיסה אותו מכל דלת אפשרית ומזדרזת לקחת מים.
הקופאית קיבלה אותי לפני כל התור- האנשים לא כועסים בכלל ומקבלים בהבנה. זה רק אני או שכל מה שקרה בסופר באותו היום היה ממש הזייה?
חזרתי לבית, כמעט שלוש שעות אחרי, מספרת משועשעת כולי לדימה את כל אשר קרה- איך הרגשתי כמו תיירת בארץ זרה.
אין מאושרת ממני להיות בישראל- כי זה באמת ברכה. אמנם לא יוצאים כל כך מהבית, ואם יוצאים זה רק במאה מטר המותרים-
אבל באמת שאין כמו בבית.
הבלוג אמנם נפתח כתגובה לחוסר מעש ושעמום בארה"ב, אבל איזה כיף שכיף לי לכתוב, לקרוא את התגובות שלכם, ובא לי להמשיך? אז אם אתם רוצים להישאר מעודכנים בעוד פניני חכמה, גם בהיותי בישראל הירשמו לניוזלטר שלי, עקבו אחרי בפייסבוק!
No Comments